תל אביב, 2015

ניגודים אנושיים

לא קל להיות אדם

 הגעה לירושליים בשנית מזה שבועיים העלתה בי רגשות מנוגדים, האינטנסיביות של העיר וכל העיסוק בדת ובמלחמה על שטחים אינה עושה לי טוב ולדעתי למין האנושי באופן כללי. עם זאת אני באמת מאמינה שזה חלק מהקיום האנושי - המלחמה על משאבים, אמונה ושמירה על המסגרות שיצרנו. 

אני מאמינה שדת זאת עוד דרך לתעל את הרצונות האנושיים והצדקה למלחמה עליהם ומצד שני לפעמים האמונה משתלטת על האדם כמו מחלה נפשית גנטית וגורמת לו לחרוג מגבולותיו ההגיוניים רק למענה. 

כל השילוב הזה נמצא בעיר ירושליים, כביכול אחת הערים המקודשות בעולם. הדיסוננס הוא שככל שהעיר יותר מקודשת ליותר דתות ככה היא יותר דיכוטומית, פחות מקבלת, יותר קונטרסטית ולוקה באהבה אנושית. 

כל זאת ניתן לראות בבירור במרקם האנושי שמתקיים בעיר

TLV 2015

תל אביב - העיר שחייה

בזמן שערים אחרות קמות והולכות לישון לפי השעון הבילוגי של האדם, תל אביב אף פעם לא הולכת לישון, היא ערה תמיד ולא מחכה לאף אחד שיעיר אותה. תל אביב, העיר העברית הראשונה הפכה להיות האורגניזם העירוני היחיד שחיי במדינה.

אחד הדברים הבולטים בה זה שהיא מכילה את כולם ובכל הסגנונות ומכל המינים. עם כל זאת, האהבה בה פורחת ויש בה העתק של גשר האהבה מפריז "גשר פונט דה ארטס" בו כורחים את עצמם אוהבים במנעול האהבה וזורקים את המפתח לנהר.

הנהר מתחבר לים וזוהי מטאפורה לעיר, בה יש הכל.

בתור תושבת העיר, אני הייתי מדמה אותה גם לאישה איטלקיה שתמיד חשוב לה להראות טוב. כל הזמן משפצים את העיר ורק מנסים שתראה יותר יפה ויותר אטראקטיבית. לפעמים אחרי שלא דרכתי ברחוב כלשהו כמה שבועות, אני פתאום מגלה דרך חדשה או כמה מקומות חדשים לשבת בהם.

כעיר נופש לתיירים רבים, הסייאסטה מתקיימת בה תמיד.

כשכ"כ הרבה אנשים באים לבקר אותה, הדרך היעילה ביותר להתנועע ממקום למקום היא באמצעות אופניים.

ותמונה שתסכם את העיר שלי (אחרי שאני מבינה שהיא כבר שלי ואני כבר לא חיפאית).

בוקר בנמל תל אביב

תל אביב, העיר של ישראל, עיר ללא הפסקה, כביכול.

בוקר אביבי בנמל מרגישים את שאריות החורף אך בעיקר את תחילתו של הקיץ הקרב ובא, השמש יצאה לאחר שלושה ימים חורפיים ולמרות שמתאים לכל ה"תל אביבים" לצאת לשמש ישר אחרי ימים חורפיים הנמל היה די ריק אולי זאת בגלל השעה שהגעתי כנראה שבין 9 ל11 הנמל די ריק, למזלי היו שני בתי ספר מחוץ לתל אביב שבאו לסייר במקום.

   

פורים בירושלים - דוגמה לאיך מגישים עבודה בבלוג

ישיבת "אור הנעלם" בירושלים. אוריה תדמור

פורים 2015, חזרתי למקום בפעם השלישית. מחשבות וצילומים.

בבוקר שלאחר הלילה הלבן שבו קוראית את מגילת אסתר, העיר כולה תחפושות ותהלוכות, אך בישיבת "אור הנעלם" בקצה המזרחי של רחוב מאה שערים, ליד "שיכון ברסלב", מתחילים סבב נוסף של שתייה ממוסדת, והפעם הממסד מוודא שהשתייה היא ככתוב "עד לא ידע".

הרבנים בכלוב מעל והמלצרים רצים על השולחן.

הטקס מתחיל בארוחת בוקר קלה המוגשת על שולחנות ארוכים באולם בית המדרש הגדול, לחמניות ומבחר מצומצם של סלטים לנגב.

מעל האולם יושבת התזמורת והרבנים, בתוך כלוב רשת פתוח. כך כולם יכולים לראות את הרב בזמן שהוא אומר דבר תורה ומוזג את היין. 

בשעה 10:30 בערך מסתיימים הדיבורים והרב מוזג יין ומברך, במקביל המלצרים רצים על השולחנות מחמת הצפיפות הרבה באולם, אוספים את האוכל ומוזגים יין אדום ומשקאות אנרגיה למשתתפים.

המצווה היא לשתות עד כמעט אובדן הכרה וכך נוהגים כולם. שותים הרבה ומהר, ללא רחמים.

היין משפיע מהר בעשר בבוקר על מי ששותה כך פעם בשנה, השתיה היא לא טקס חברתי ואינה לשם הנאה. השתיה היא פולחן דתי. שותים מתוך אמונה.

המעבר מטקס ארוחת בוקר רגוע לפולחן שיכרות , מוזיקה וכאוס גדול הוא כמעט מיידי.

עם תוכן הקיבה משתחחרים החוצה גם כל המחסומים הרגשיים והחברתיים אשר סגורים היטב מאז פורים שעבר, הטקס הוא בעצם טקס הוצאת קיטור מבוקר. 

עוד לפני שהמלצרים מספיקים לפנות האלכוהול כבר נכנס לפעולה.

מתוך הכאוס והבלגן קיים קושי לצלם להתרכז במה שבאמת מושך ומעניין אותו. יש נטיה טבעית
פנות לאזור שבו יש יותר "אקשן" כמו שיכור שנופל או מעגל ריקודים אלים במיוחד.
אני בחרתי לחפש רגעים של אינטימיות המציגים איך נראה או מרגיש הפרט בתוך ההמולה, היה לי צורך להבחין בין אלה שמראים את האני האמיתי באותו רגע לבין אלה שנטמעים בעדר.

רב מוזג "רד בול" לתלמידים.